אתמול, עוד טרם התגלו תוצאות האמת ואפילו המדגם עדיין לא התפרסם, קפץ לי בראש הסיפור על בר כוכבא או שמא יש לומר - בר כוזיבא.
בנושא זה נחלקו גדולי ישראל - היו שהלכו אחר שמעון בר כוכבא ונשאו את כליו, האמינו שהוא הוא המשיח ועודדו את העם למרד.
מנגד - היו מגדולי ישראל שלא הלכו אחרי בר כוזיבא וטענו שהוא ״דתי לייט״ או גרוע מכך - כופר.
ניתן לנתח את הסיפור ולהסיק ממנו מסקנות שונות. הייתי רוצה להתמקד בשתיים:
1. אם שואלים את רבי עקיבא בכבודו ובעצמו, מסתבר שגודל הכיפה הוא לא הקריטריון היחיד בבחירה של מנהיג. גם מנהיג דתי לייט יכול לבוא בחשבון. גם מנהיג חילוני. אעיז ואומר - גם מנהיג כופר.
2. מסתבר, שגם ענקי עולם (שאנו עומדים לידם כגמדים טרוטי עיניים שלא רואים את כל קומתו של מגדל העופל הגבוה ומדמים שכל המגדל הוא בסך הכל נדבך של אבנים) עלולים לטעות. ובמילים אחרות אבל זהירות לא פחות: הקב״ה מעלים מהלכים גם מרבנים גדולים. בעומק, אין כאן טעות - רוח אפינו משיח ה׳ מנצנצת לאורך הדורות ומעלה את המורל הלאומי. בפועל - עברו כמעט 2000 שנה עד שהתאושש עם ישראל מהצלקת שהותיר בו מרד בר כוכבא.
3. הבטחתי שתיים אבל אני חייב להוסיף מסקנה שלישית - מרד בר כוכבא לא היה נכשל כנראה אילו היו תלמידיו הענקיים של רבי עקיבא/ תומכיו הרבים של בר כוכבא, נוהגים כבוד זה בזה. הפילוג, שנאת החינם, ההטפה למושלמות של האחר תוך קבירת הראש באדמה כלפי הפגמים האישיים - גרמו למות תלמידי רבי עקיבא ולכשלון המרד.
למה נזכרתי בזה אתמול? אולי סתם במקרה. אבל אולי אפשר ללמוד מזה משהו...
